אפשר לומר שהתערוכה עוסקת רק בצבע, אבל היא כל כך הרבה מעבר. היא באמת לוקחת אותך למקומות רבים,

אמרה לנו אחת מאוצרות התערוכה, אורי מאירי, כאשר פגשנו אותה בתערוכה. "תקצר היריעה מלתאר כמה למדתי בתהליך הכנת התערוכה". למרות שכחול הוא צבע הרקיע האינסופי והים, יוחסה לו משמעות מיוחדת בעולם העתיק, מפני שבניגוד לצבעי הירוק, הצהוב והחום, לא ניתן היה להפיקו מעלים, דשא, אבנים, או פרוות בעלי חיים. אחד המקורות הנדירים בטבע לצבע הכחול הייתה האבן לפיס לזולי, שיובאה מאפגניסטן הרחוקה למזרח הקרוב הקדום.

אבן נדירה ויקרה זו מכונה בתנ"ך בשם ספיר,

וזוהי האבן בה השתמשו לעיטור ארון הברית ובגדי הכוהנים בבית המקדש, מסבירה אורי. לקח זמן עד שהפיניקים, שחיו לחוף הים התיכון הקדום, גילו שניתן להפיק צבע כחול איכותי לצביעת אריגים מחלזונות ימיים. הם גילו כי בלוטות של חלזונות ימיים מסוימים מכילות נוזל הצובע אריגים בגווני תכלת וארגמן. התהליך המייגע של הפקת הצבע מהחלזונות הפך לחלק כה חשוב מהחברה הפיניקית המבוססת על מסחר – וכנראה למקור העושר שלהם – עד כי ברבים מהמטבעות שלהם מופיע ציור של חילזון ימי.

הפקת הצבע הכחול הייתה תהליך מורכב מאוד, והיה חשוב שהצבע יישאר, ולא ידהה או ייעלם,

אומרת אורי, ומתבוננת בקופסה מלאה בחלזונות ימיים עתיקים, קונכיות שנמצאו באתרים ארכיאולוגיים. צבע התכלת קיבל משמעות מיוחדת בדת היהודית. כל אחד מבני ישראל נצטווה לצבוע את גדילי הציציות שבכנף בגדו בתכלת. עם דעיכתה של תעשיית הפקת צבע התכלת מהחלזונות, גדילי הציציות של הטלית נעשו שוב לבנים בלבד. אך כיוון שהכחול הפך לחלק בלתי נפרד מהזהות היהודית, הטלית, המהווה מקור ההשראה לדגל ישראל, עוטרה פעמים רבות בפסים כחולים. התערוכה חושפת גם כי בעקבות גילוי מחודש של החלזונות הימיים שמהם מפיקים צבע כחול בעת המודרנית, היו יהודים שחזרו לצבוע בתכלת את גדילי הציציות של הטלית.

כיום הצבע הכחול הוא משהו שאנו לוקחים כמובן מאליו,

אומרת אורי, "אבל הסיפור שלו הוא באמת מדהים. זה באמת ובתמים צבע עמוק".

שתפו את הפוסט ברשתות המועדפות עליכם

וואטסאפ
פייסבוק
טוויטר
לינקדין
טלגרם
אימייל

אהבתם את הכתבה?

הירשמו והיו ראשונים לקבל עדכון כשכתבות חדשות עולות