סולו

בין יתר פינות החמד, ניתן למצוא כאן שביל הליכה מעוטר קשתות של גפנים וורדים ומזרקות מים. לאורך הפארק פזורים פסלים שונים, כגון אריות מברונזה שנתרמו לירושלים על ידי גרמניה בשנות השמונים.

כמו כמעט בכל פינה בירושלים, הפארק מעניק הצצה להיסטוריה. מול גבעה ירוקה שוכנת מערת עתיקה המובילה למתחם קבורה בן 5 חדרים. פתח המערה נראה לעין, אולם הכניסה למערה אסורה. ישנם ארכיאולוגים הסבורים כי זהו מקום קבורתם של המלך הורדוס ובני משפחתו, שבנה והרחיב את ירושלים בתקופת בית שני. חוקרים אחרים סבורים כי אין למערת הקבורה קשר להורדוס, אך מסכימים שזהו מבנה בן 2000 שנה בעל חשיבות היסטורית. החוקרים עדיין מנסים לפתור את התעלומה. מערת הקבורה אינה פתוחה לציבור, אולם נוכחותה מוסיפים לאווירת המסתורין והסודיות של הפארק.

אמרתי שאם אני יכול לייצר ניחוחות לבניינים, אני יכול להכין ניחוחות גם לאנשים,

מספר שחר. כל בושם שהוא רוקח מכיל כ-75 סוגים שונים של שמן, הוא אומר. אם מישהי רוצה בושם בניחוח אחד, לדוגמה - מוסיפים כמויות קטנות של שמנים אחרים כדי להדגיש את הניחוח הדומיננטי.

אבל לרוב האנשים שמגיעים לכאן אין מושג מה הם רוצים,

אומר שחר. אז כדי לעזור להם להחליט, הוא שואל כל לקוח מספר שאלות, כמו מה הצבע האהוב עליו, היכן הוא אוהב להיות בטבע ומה גורם לו להרגיש רגוע. שחר מסביר שכל תשובה מתאימה לניחוח מסוים ועוזרת להגיע לשילוב המושלם, ושהקשר בין הניחוחות השונים לבין התשובות לשאלות אלו הוא פרי מחקר של שנים רבות.

כל בושם באמת מציג תמונה של אדם,

הוא אומר ומוסיף כי נדרשת כשעה כדי לרקוח בושם לכל לקוח. את הבושם שמים בבקבוק זכוכית מותאם אישית.
השמנים בחנות מגיעים מכל רחבי העולם, יסמין מאנגליה, אלגום מהודו, ותפוז ושמן אתרוג מהארץ. "כדי להשיג את השמנים הטובים ביותר, אני מאמין שצריך להגיע למקור", הוא אומר. "זה עסק שהוא הנאה צרופה

בקבוק בושם בגודל 100 מ"ל בהתאמה אישית עולה 550 ש"ח, ובקבוק 50 מ"ל עולה 395 ש"ח. כל הבשמים בעלי כשרות וכשרים לפסח. פרפיוניק נמצאת ברחוב בן סירא

תמיד יש הפתעות, במיוחד באביב,

אומרת אלן, עולה מטרינידד, אי קטן בקריביים. אלן עוסקת בצפרות מאז גיל 8 ומנהלת כיום את התחנה שמפעילה החברה להגנת הטבע בלב ירושלים בין הכנסת לגן סאקר. מדי אביב, 500 מיליון ציפורים עפות מעל ישראל, בנדידתן השנתית מחצי הכדור הדרומי לחצי הכדור הצפוני. הן עוצרות למנוחה במקומות שונים בארץ, וגם בפיסת טבע קטנה זו המשתרעת על פני 6 דונם, שהינה אחד מאתרי הצפרות הטובים בעולם. עבור רוב הציפורים, זוהי עצירה ראשונה באזור ירוק ופורה לאחר לילות רבים של מעוף מעל מדבר סהרה והנגב, ששם אין להן כמעט דבר לאכול.  

הציפורים מגיעות לכאן מורעבות ומותשות לחלוטין,

אומרת אלן. לאחר הנחיתה, הציפורים מבלות כשבוע בין העצים, הפרחים ובריכת חבצלות המים ואוכלות צמחים ובעלי חיים שונים. ציפורים קטנות יכפילו בדרך כלל את משקל גופן ואז יעופו וימשיכו במסען, מסבירה אלן.

באותו בוקר של חודש מארס השנה, נלכדו כ-100 ציפורים ברשתות התחנה. אלו הן רשתות כמעט בלתי נראות, שאינן פוגעות בציפורים שנתפסות בהן. אלן וחברי צוות אחרים בתחנה מוציאים בעדינות את הציפורים המרפרפות מהרשתות ומניחים אותן בשקיקי בד קטנים. אלן מבלה את שאר הבוקר בטיבוע הציפורים, כלומר ענידת טבעות מתכת קטנות על רגלי הציפורים עם מידע על התחנה שביצעה את הטיבוע. טבעות אלו עוזרות למדענים ברחבי העולם לעקוב אחר דפוסי הנדידה של ציפורים. יש ציפורים שנלכדו והגיעו עם טבעות מעונות נדידה קודמות.

אנחנו רואים הרבה ציפורים חוזרות,

מספרת אלן, וציפורים רבות מגיעות מדי יום עם טבעות מתחנות טיבוע באירופה ובאפריקה.

בעודנו מדברים, קבוצת תלמידים שהגיעה לכאן לסיור, עוקבת בהתרגשות אחרי עובד התחנה העונד טבעת סביב רגל של עלווית חורף, ציפור חומה קטנה השוקלת רק כ-6 גרם.

"זו בדרך כלל ציפור שאף פעם לא נתקלים בה, מפני שהיא מבלה את רוב זמנה בשיחים שבהם היא נראית כמו עלה", מסבירה אלן ואומרת כי הציפור מבלה את הקיץ בצפון אירופה ואת החורף באפריקה. לאחר הטיבוע, הציפור משוחררת ונעלמת בין העצים. עד סוף חודש מאי, מבקרים מוזמנים להגיע לתחנה מדי יום בין השעות 6 ועד 11 בבוקר כדי לצפות מקרוב בטיבוע ציפורים. לפעמים הם אפילו זוכים להחזיק בציפורים לאחר הטיבוע ולשחרר אותן לשמיים, אומרת אלן.  "מאוד חשובה לנו האינטראקציה עם האנשים וללמד אותם על ציפורים".

לאחר מכן הולכת אלן אל עמדת התצפית הייחודית הנקראת "המסתור" ופתוחה לקהל הרחב ללא תשלום. זהו ביתן קטן עם ספסלים, בו יושבים ברוגע המבקרים וצופים להנאתם, עם משקפות הניתנות להשאלה במקום, על בריכת המים ועל שלל ציפורים מרהיבות, כמו למשל השלדג שנתקלנו בו, שצד סרטנים ונח מדי כמה דקות רק כדי לזמר בחיפוש אחר בת זוג.

התחנה פתוחה 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. ניתן לראות בתחנה פרפרים וצבים ובלילה דורבנים, קיפודים ועטלפים.

כשיושבים כאן, במקום הפסטורלי והקסום הזה, אפשר לשכוח בקלות שאנחנו בלב העיר,

אומרת אלן. "זהו מוקד משיכה נפלא לכולם, ודרך נהדרת להיחשף לתופעות טבע מרתקות ולעוד רבדים בירושלים ובישראל בכלל".

בנוסף לאזור הצפרות שפתוח תמיד ולטיבוע הציפורים היומי, התחנה מציעה פעילויות מיוחדות במהלך חג הפסח, כולל טיולים ביום ובלילה וצפייה בסרטים ובתערוכת אומנות במרכז המבקרים.
למידע נוסף, בקרו ב:  http://natureisrael.org/JBO

סיפור חייו המסעיר של דוד המלך, שהפך מרועה פשוט למלך, מלווה במופע בהקרנת מאות יצירות אומנות על חומות המצודה, יצירות אשר נוצרו לאורך כל ההיסטוריה, הפכו את דוד לדמות נצחית וחקקו את שמו לעד בעולם האומנות. וכך נהנים הצופים מעשרות יצירות בהן מככב דוד, וביניהן כמובן פסל דוד המפורסם של מיכאלאנג'לו העשוי שיש, וציורו של שאגאל שבו דוד מחזיק נבל.

הרעיון שלי היה לקחת את האנשים לסיור בגלריית אומנות,

אומרת רנה סיון, ארכאולוגית המוזיאון ואוצרת המופע. "כאשר מתבוננים ביצירות אומנות מעוררות השראה אלו, אנשים יכולים להתרשם באופן שונה ולראות את ההערכה השונה שאנשים רחשו כלפי דוד".

רנה, שיצרה עוד קודם לכן את "החיזיון הלילי", מופע הצלילים והמראות של המוזיאון המגולל את סיפורה של ירושלים, רצתה להציג תמונה מלאה ואמיתית על דוד.

לדבריה,

דוד הוא לא רק מלך, הוא גם מוזיקאי, משורר, והוא מאוד מאוד אנושי.

אולם יצירת תמונות קרובות למציאות של דוד ושל דמויות היסטוריות אחרות המאירות את החומות לא הייתה מלאכה פשוטה כלל וכלל. רנה רצתה שהתיאורים יהיו מדויקים מבחינה היסטורית בכל פרט ופרט, החל מהבגדים שלבשו הדמויות ועד צורת הליכתן.

וזה קשה מפני שיש לנו מעט מאוד ראיות וממצאים ארכאולוגיים מתקופת דוד המלך,

אומרת רנה.
היא הקדישה חודשים רבים כדי לחקור אילו צבעי בגדים היו באותה תקופה באזור, במטרה לתאר את דוד ואת הדמויות האחרות בביגוד אותנטי. בנוסף, היא סרקה אוספי מוזיאונים מרחבי העולם כדי למצוא הוכחות ויזואליות לאירועים ההיסטוריים הקשורים לדוד. לדוגמה, היא מסתמכת על חריטות אבן שנמצאו במצרים כדי לדעת כיצד נראו הפלשיתים שמולם נלחם דוד בקרב.
" כך ידעתי בדיוק כיצד הם הלכו ומה לבשו". המטרה של רנה הייתה ליצור מופע שיפנה למגוון קהלים. לדבריה, כל אחד יכול למצוא משהו שידבר אליו במופע הזה, החל מיופי, היסטוריה, אומנות ועד אקשן. כאשר רנה לקחה את נכדה בן ה-7 לראות את המופע, היא מספרת ש"העיניים שלו נפערו בתדהמה והוא היה מרותק לצלילים ולמראות", ואז היא ידעה שעבודתה נשאה פרי וחזונה התממש.

מחירי כרטיס למופע "המלך דוד" – 55 ש"ח למבוגר, 50 ש"ח לאזרח ותיק ו-45 ש"ח לילדים בגילאי 18-3. מחירי כרטיס משולב למוזיאון ולמופע–  70 ש"ח למבוגר, ו-55 ש"ח לאזרחים ותיקים ולילדים.

אפשר לומר שהתערוכה עוסקת רק בצבע, אבל היא כל כך הרבה מעבר. היא באמת לוקחת אותך למקומות רבים,

אמרה לנו אחת מאוצרות התערוכה, אורי מאירי, כאשר פגשנו אותה בתערוכה. "תקצר היריעה מלתאר כמה למדתי בתהליך הכנת התערוכה".

למרות שכחול הוא צבע הרקיע האינסופי והים, יוחסה לו משמעות מיוחדת בעולם העתיק, מפני שבניגוד לצבעי הירוק, הצהוב והחום, לא ניתן היה להפיקו מעלים, דשא, אבנים, או פרוות בעלי חיים.

אחד המקורות הנדירים בטבע לצבע הכחול הייתה האבן לפיס לזולי, שיובאה מאפגניסטן הרחוקה למזרח הקרוב הקדום.

אבן נדירה ויקרה זו מכונה בתנ"ך בשם ספיר,

וזוהי האבן בה השתמשו לעיטור ארון הברית ובגדי הכוהנים בבית המקדש, מסבירה אורי.    

לקח זמן עד שהפיניקים, שחיו לחוף הים התיכון הקדום, גילו שניתן להפיק צבע כחול איכותי לצביעת אריגים מחלזונות ימיים. הם גילו כי בלוטות של חלזונות ימיים מסוימים מכילות נוזל הצובע אריגים בגווני תכלת וארגמן. התהליך המייגע של הפקת הצבע מהחלזונות הפך לחלק כה חשוב מהחברה הפיניקית המבוססת על מסחר – וכנראה למקור העושר שלהם – עד כי ברבים מהמטבעות שלהם מופיע ציור של חילזון ימי.

הפקת הצבע הכחול הייתה תהליך מורכב מאוד, והיה חשוב שהצבע יישאר, ולא ידהה או ייעלם,

אומרת אורי, ומתבוננת בקופסה מלאה בחלזונות ימיים עתיקים, קונכיות שנמצאו באתרים ארכיאולוגיים. צבע התכלת קיבל משמעות מיוחדת בדת היהודית. כל אחד מבני ישראל נצטווה לצבוע את גדילי הציציות שבכנף בגדו בתכלת.

עם דעיכתה של תעשיית הפקת צבע התכלת מהחלזונות, גדילי הציציות של הטלית נעשו שוב לבנים בלבד. אך כיוון שהכחול הפך לחלק בלתי נפרד מהזהות היהודית, הטלית, המהווה מקור ההשראה לדגל ישראל, עוטרה פעמים רבות בפסים כחולים. התערוכה חושפת גם כי בעקבות גילוי מחודש של החלזונות הימיים שמהם מפיקים צבע כחול בעת המודרנית, היו יהודים שחזרו לצבוע בתכלת את גדילי הציציות של הטלית.

כיום הצבע הכחול הוא משהו שאנו לוקחים כמובן מאליו,

אומרת אורי, "אבל הסיפור שלו הוא באמת מדהים. זה באמת ובתמים צבע עמוק".

בשנת 2012 שוחזרה הטחנה, ומאז הכנפים שוב מסתובבות למשב הרוח ומחדשות את ימיהן כקדם.

על רקע הנופים המרהיבים של העיר העתיקה והגבעות מסביב, משכנות שאננים מהווה יעד אטרקטיבי במיוחד עבור המבקרים הרבים בעיר, במיוחד לזוגות הרוצים להעביר יום של כיף באחד האתרים המיוחדים בעיר, או פשוט מחפשים מקום מתאים לטיול רומנטי לילי.

בטחנת הרוח ניתן ליהנות משפע של אטרקציות ופעילויות חווייתיות: סומליירים מיקבי ירושלים מעבירים סדנאות יין מרתקות, בהן תוכלו ליהנות בין היתר מטעימות יין ולשוחח עם אנשי היקב. תוכלו כמובן גם לרכוש בקבוק יין הביתה. הסדנאות מתקיימות בכל יום חול בין השעות 19:00-10:00, או ביום שישי בין 14:00-10:00.

לאחר הטעימות, אתם מוזמנים להצטרף לסיור מודרך בטחנה, ללמוד כיצד פועלת טחנת הרוח ולגלות סוף סוף את האמת – האם טחנת הרוח אכן טחנה קמח. הטחנה נבנתה בשנת 1858 על ידי הנדבן יהודי בריטי משה מונטיפיורי, במטרה לפרנס את תושבי השכונה העניים. טחנת הרוח אכן טחנה חיטה לקמח עבור חקלאי האזור, אולם לאחר 18 שנים הופסקה פעילותה. אז החלו להתפשט שמועות כאילו היא מעולם לא עבדה ואף לא נבנתה לשם כך. אפילו המשורר יהודה עמיחי כתב

הטחנה הזאת מעולם לא טחנה קמח, היא טחנה אוויר קדוש.

לאחר פרויקט שיקום נרחב במימון קרן ירושלים, שהיה כרוך בהטסת מומחים לטחנות רוח מאירופה, הטחנה נעשתה שוב פעילה ושוקקת חיים.
המבקרים בטחנה יכולים גם להשתתף במשחק בסגנון חדר בריחה הנערך בתוך הטחנה ומסביבה. המשחק מתאים לזוגות ולקבוצות גדולות.
וגם מבלי שתבחרו באחת מהאטרקציות הנהדרות במקום, תוכלו פשוט ליהנות מטיול ערב רומנטי בשכונה הקסומה הזו, להתרגע בגנים הפסטורליים ולנשום את הנוף. ומי מכם שמתכנן להציע נישואין – אין מקום מושלם מזה!

בית החולים פתח את שעריו בשנת 1887 ונסגר בשנת 2009, אולם כיום הוא נפתח מחדש ושינה את ייעודו. לפני מספר שנים הוא הפך לבית הנסן מרכז לעיצוב, מדיה וטכנולוגיה. מבני האבן ששימשו בעבר כבית חולים, הפכו לגלריות לאומנות, למתחמי עבודה ולבית קפה. הגנים שבהם חולי הצרעת גידלו פירות וירקות חזרו לפרוח והם שופעי פרחים ססגוניים וירק. המתחם הפך לאחד המקומות הציבוריים האופנתיים ביותר שבו מתקיימים אירועי תרבות, ובכלל זה שבוע העיצוב ירושלים השביעי במספר, הנערך מדי שנה.

המהפך המוצלח שעבר המבנה, קרם עור וגידים בעיקר הודות לאהבתה של רות למקום.

כאשר בית החולים נסגר, ארגנה רות תערוכה היסטורית על המקום בנוכחות ראש העיר ניר ברקת.  בעקבות התערוכה, קיבלה העירייה את ההחלטה לשמר את המקום - שעוצב במקור על ידי האדריכל הגרמני והארכאולוג, קונרד שיק, ששימש כאדריכל הראשון של ירושלים - ולפתוח אותו כמתחם תרבות ציבורי, מסבירה שירה שיינפלד, שעובדת ברן וולף תכנון אורבני וניהול פרויקטים, החברה המנהלת את בית הנסן. "אחרת הוא היה הופך, ככל הנראה, לבית דירות יוקרה או למלון בוטיק" אומרת שירה.

הוא הפך למה שהוא כיום בזכות התערוכה של רות.

זהו הישג אדיר, ששמונה דונמים של קרקע והבניינים שבו הפכו למקום כה תוסס, אבל לרות עדיין חשוב לספר לאנשים על תפקידו ההיסטורי של המקום בטיפול בצרעת ובמאבק בסטיגמה שעימה המחלה עדיין מזוהה. רות עורכת סיורים פרטיים במקום, שבו מספר חדרי בית חולים שומרו כמוזיאון. אחד הדברים הראשונים שהיא מדגישה בסיור הוא שהמקום "מעולם לא היה מוסד סגור". המטופלים היו יכולים לבוא וללכת כרצונם, ואנשים היו יכולים לבוא ולבקר. בניגוד לחששות התרבותייים שיש לאנשים רבים, בתקופת התנ"ך הצרעת הייתה "מחלה לא כל כך מידבקת", מסבירה רות. לדבריה, רק כ-5% מהאוכלוסייה יכלו להידבק, מפני שמערכת החיסון יכלה ברוב המקרים להילחם במחלה. מאז שנות הארבעים, הצרעת מטופלת באנטיביוטיקה.

"יש טיפולים טובים ורוב החולים יכולים לנהל חיים רגילים", אומרת רות, ומוסיפה שגם בשנות הארבעים, חלק ממטופלי בית החולים ע"ש הנסן היו מסוגלים ללכת הביתה, אולם רבים מהם גרו כאן, מפני שבני משפחותיהם דחו אותם בשל הסטיגמה החברתית והחשש להידבק במחלה.
התמונות בשחור לבן התלויות במוזיאון מציגות את הקהילה שהתפתחה במקום פסטורלי זה. ניתן לראות תמונות של מטופלים העובדים בגנים ולומדים לתפור.

נוצרים, מוסלמים ויהודים חיו כאן יחד,

אומרת רות. לדבריה, זהו חלק מההיסטוריה של בית החולים שהיא אינה רוצה שישכחו ולכן היא עורכת סיורים. אנשים מחוץ לירושלים שמגיעים לכאן לאירועי תרבות כלל אינם יודעים למה שימש המקום בעבר. "ואני מרגישה שזהו סיפור אנושי ותרבותי מיוחד מאוד, המקום היה בית לכל מי שהגיע לכאן".

כמו רוב גלריות האומנות בעיר, גלריה מרי הייתה במקור דירה בפאתי שכונת נחלאות. ג'נה מסבירה כי

הגלריות כאן אינן כמו הקוביות הלבנות הטיפוסיות שרואים בניו יורק, רוב הגלריות נמצאות במקומות מאוד עתיקים או היסטוריים.

לג'נה תואר בהיסטוריה של האומנות והיא עבדה בגלריות בניו יורק ובפריז לפני שעברה לגור בירושלים בשנת 2015. היא אומרת כי הופתעה למצוא כל כך הרבה גלריות אומנות עכשווית ואומנים שעובדים בעיר. בירושלים נמצאת כידוע בצלאל, האקדמיה המובילה בארץ לאומנות ולעיצוב, אך עד לאחרונה רוב בוגריה העדיפו לעבור לתל אביב העומדת בלב סצנת האומנות המודרנית והמסחר בה. כעת, נראה כי המגמה משתנה. בשנים האחרונות יותר ויותר אומנים פותחים חנויות בירושלים ועובדים בבתי מלאכה ובגלריות במתכונת קואופרטיב, ארגונים ללא מטרות רווח או במימון העירייה.

הגלריות כאן אינן מתמקדות במכירה, ולכן הן מאוד אותנטיות ומקנות תחושה קהילתית. זוהי דרך נוספת ללמוד על העיר, גם עבור מי שאין לו עניין מיוחד או ידע מוקדם באומנות,

אומרת ג'נה. לכן היא התחילה לכתוב את הבלוג שלה ולערוך סיורים, ולדבריה "זוהי דרך חדשה ומרעננת לראות את העיר".
ירושלים התברכה בשונות ובגיוון שאין כמותם בכל העולם, וההיסטוריה של העיר מגיחה מאחורי כל אבן וכל פינה, ולדברי ג'נה, כל אלו משפיעים על רבים מהאומנים העובדים כאן.

ג'נה והקבוצה ממשיכים את סיורם בביתא, מרכז לאומנות הממוקם בבית עם חלונות גבוהים המשקיפים על דרך יפו והרכבת הקלה. האוצרת אביטל נאור וכסלר מספרת על התערוכה הקבוצתית המוצגת בביתא – " אריה וחתולה". בתערוכה נראים מיצגים שונים ופסלים של חתולים הנושאים דיוקנאות של כמה חברי כנסת, וארגז חול עם עצמות חתול גדולות שהמבקרים יכולים לשחק בהן.

במבט ראשון נראה שזו תערוכה על חתולים, אבל לא כך הדבר,

אומרת אביטל לקבוצה. "התערוכה עוסקת בירושלים. האריה הוא הסמל של ירושלים, הוא חזק, גדול, מלכותי ורב עוצמה. אבל החתולים שגרים ברחובות ירושלים מייצגים את חיי היומיום כאן. האזרחים הם כמו חתולים".

לאחר הביקור בביתא, הסיור ממשיך לאורך דרך יפו, וג'נה מצביעה על ציור גרפיטי של אומן הרחוב סולומון סוזה, שציוריו הססגוניים מעטרים את תריסי הבסטות בשוק מחנה יהודה. הסיור עובר גם דרך תערוכת חוצות בשם "קופסה שחורה", המציגה עבודות מתחלפות בלוחות גדולים ליד תחנת הדוידקה של הרכבת הקלה.

התחנה האחרונה בסיור של ג'נה נמצאת באחוזת אבן מהמאה ה-19 המתהדרת בגנים מטופחים. קשה לנחש שבמבנה העתיק הזה ישנן גלריות לאומנות מודרנית. זהו בית האומנים הידוע. ג'נה מספרת כי המקום שימש בעבר כמוזיאון של האקדמיה לאומנות בצלאל, שהתמקד בעיקר באומנות יהודית מסורתית. אולם כאשר פריטי האומנות של בצלאל הועברו למוזיאון ישראל, המקום הפך למשרדים הראשיים של אגודת אומני ירושלים, והוא כולל שלוש גלריות המציגות את מיטב היצירות של אומנים צעירים ותערוכות רטרוספקטיבה של אומנים בוגרים. 

"יש הרבה מקומות חבויים כאלה ברחבי העיר", אומרת ג'נה, "ולמרות שהדגש הוא על אומנות עכשווית, אי אפשר להימלט מההיסטוריה. היא חיה ונושמת".

למידע נוסף על סיורי אומנות בירושלים, בקרו ב- https://caij.co/

בזכות האיחוד אנו מתגאים כיום במגוון רחב יותר ובעבודות איכותיות יותר,

אומרת ססיליה לינד, אומנית שהצטרפה ל-8 ביחד לפני שלוש שנים והיא כיום אחת מ-15 האומנים של הקואופרטיב המשותף החדש. "אנחנו מתרגלים לעבוד יחד וממתגים את עצמנו מחדש".

במשך קרוב לשלושים שנה, רוח כדים ו-8 ביחד היו שתי גלריות נפרדות משני עברי רחוב יואל סלומון, שנוהלו על ידי שתי קבוצות שונות של אומנים מקומיים. בינואר הם התאחדו ואומני 8 ביחד עברו לרוח כדים, הביאו עימם כמובן את יצירות הקרמיקה שלהם ולא שכחו גם את שלט הגלריה.  

האומנים שבקבוצה מגיעים מכל רחבי הארץ וגילם נע בין 28 ל-84. הם עדיין מתוודעים זה אל זה, אבל אומרים כי קואופרטיב גדול יותר יסייע להם להציג את עבודותיהם ולשמור על מחירים שווים לכל נפש.  הקואופרטיב מאפשר לאומנים לחלוק את הוצאות השכירות, ניהול הגלריה והוצאות אחרות כגון שיווק והנהלת חשבונות. כל אומן עובד בגלריה כמה ימים בחודש, ובימים האחרים הוא חופשי ליצור בסטודיו שלו. הם נפגשים פעם בחודש לארוחה משותפת כדי להכיר זה את זה ולדון בלוגיסטיקה של ניהול הגלריה.

הפכנו לקהילה ואנו תומכים זה בזה,

אומרת ססיליה, שגרה במושבה היוונית ויוצרת בסטודיו שבביתה.  

פריטי הקרמיקה בגלריה כוללים מגוון עבודות, החל מהחנוכייה הייחודית בצורת אריה של בוריס כץ, ועד הקערות בעיטור טווסים של אמנון ישראלי וגביעי הקידוש בכחול ולבן של רותי סימון. עבודותיה של ססיליה כוללות סט של כלי תה עם פסים ודוגמאות, הטבועים בחמר וצבועים בירוק ובכחול.

העבודה מודרנית, אבל נותנת כבוד לעיר,

אמרה ססיליה, כאשר פגשנו אותה בעבודתה בגלריה באחד מימי שישי. "זוהי אומנות עתיקה, אבל ניתן להשתמש בה בצורות חדשות. זה בדיוק כמו שבונים בניין חדש בירושלים, הבניין מודרני אבל משתמשים באותו סוג אבן ובאותה אדריכלות כמו כניסות בצורת קשת".
לדברי רותי סימון, הצבעים בעבודתה שואבים את השראתם מהאבן הלבנה של בנייני ירושלים ומהשמיים הכחולים שמעליה. היא גם משלבת רימונים, ענבים ופירות מקומיים אחרים בעיצוביה.

"ירושלים בהחלט משפיעה על עבודתי", מספרת רותי, שנולדה אומנם באשקלון אך חיה ועובדת בבית אבן עתיק בשכונת נחלאות בירושלים זה יותר משלושים שנה.

אך לא רק העיר משפיעה על עבודתה, אלא גם התושבים והמבקרים שהיא פוגשת לעיתים קרובות כאשר מגיע תורה לעבוד בגלריה.
"זהו באמת מפגש אינטימי בין האומנים לבין האנשים שמגיעים לגלריה", אומרת רותי. "אני מקבלת מהם אין סוף השראה ורעיונות". אנחנו בטוחים שהיא תשמח לפגוש גם אתכם.

דרך הסיפורים, המשתתפים לומדים על ההיסטוריה, מסורת הסליחות של יהודים אשכנזים וספרדים ואולי גם קצת על עצמם,

אומרת מריה זווין, הממונה על השיווק ביאללה באסטה. "הסיור מעניק הצצה לירושלים האותנטית".

שתי משפחות ירושלמיות הקימו את יאללה באסטה בשנת 2012 והציעו בתחילה סיורים בשוק מחנה יהודה, שכללו טעימות וסיפורים מפי המוכרים בדוכנים. בשנים האחרונות הרחיבה החברה את פעילותה, והיא מציעה סיורי אוכל במספר שכונות, וסיורים המתמקדים בחגים.
"תמיד רצינו לתת טעימה מהחיים המקומיים, ולא רק לספר על ההיסטוריה של המקום", אומרת מריה.

כשסיור הסליחות עובר בנחלאות, המדריך מעודד את המשתתפים לשאול עובר אורח ברחוב

מי היה רבי אריה לוין?,

כאשר הם עוצרים מחוץ לבניין שפעם היה ביתו. לאחר שקיבלו תשובה ושמעו על רבי לוין שגר בנחלאות בתחילת המאה ה-20 ונודע כאבי האסירים, איש חסד שטיפל בחולים ובעניים, המדריך מספר לקבוצה כיצד לוין התכונן לימים הנוראים.

"יש כל כך הרבה סיפורים שאפשר לספר", אומרת מריה. דרך הסיפורים, המדריכים מקווים שהמבקרים, מכל דת, יפשפשו במעשיהם ויתבוננו על השנה שחלפה, כפי שעושים המקומיים בעבר ובהווה, מפורסמים ולא מפורסמים.

הסיור עובר בין בתי כנסת, סמטאות ושרידים עתיקים, והוא כולל עצירה לקפה ומאפה באחד מהמוסדות הירושלמיים הוותיקים, כדי לטעום מעט מסצנת הלילה של העיר.

למועדי סיורים ומחירים, צרו קשר עם יאללה באסטה.